Project Description

פחיות

2016-2014, פחית ושקופיות

קבוצת הפחיות נאספה באתר השאריות הסמוך למצפה רמון, אותו תיעדתי בסדרה "המדבר שטרם טיטאו אותו". הפחיות החלודות נמצאו במקבץ שהעלה על הדעת שאריות מטיול שנתי או מתרגיל צבאי. נוכחותן בשטח התחברה למרחב שהתאפיין במשולש ההקשרים המקומי של מדבריות, ביתיות וצבאיות. בסטודיו נוצרה זיקה בין הפחיות לארכיון שקופיות שיצאו משימוש ובאופן מובהק ליצירות של האמן יוהנס ורמיר. החלודה והפשטות פגשו את חיי היומיום מדלפט של המאה השבע עשרה. המצבור התחבר באחת לאמן שמאיר אגסי כינה אותו "הודיני של המציאות הלוחצת, של הצפיפות והרעשים הביתיים". הקופסאות הסגורות, מעין לשכות אפלות פוגשות את החדרים המבויימים, עולמו ההרמטי והחידתי של ורמיר על כל פרטיו. חללי המיכלים המרוקנים והמתכלים פוגשים חללים ביתיים, מרוהטים ומסוגננים, פגיעות נוגעת בפגיעות ובעיקר האור חוזר להיות הגיבור הראשי – הן בציורי ורמיר מדלפט והן במבט המנסה לפענח את הסצינות בחלונות שנפערו בפחיות ממצפה רמון.

את הפחיות המחלידות ניתן לבחון כאובייקטים עצמאיים באמצעות ערכים אסתטיים, תרבותיים וגם בהקשרים מקומיים אסוציאטיביים כגון מטרות בשטחי אש או המשוריינים בדרך לירושלים. ניתן לגעת במושג "דלות החומר" הישראלי אך גם להפליג לערכי יופי מהתרבות היפנית, מושג הסאבי מתואר כך: "האיכות של מה שעבר עליו זמן: זקנה, לבדות, האיכות של מה שמתבלה, מתיישן, משהו שניכר בו סיפור חיים ושעדיין מתרחש בו סיפור: חלודה, פאטינה של נחושת, האיכות של חלודיות" (יעקב רז, 2006 ,יופיו של הפגום, בתוך: זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה)