א. רציונל
ב. מטרות
ג. עקרונות מנחים
ד. דרכי הוראה- למידה- הערכה
ה. פירוט מערך השיעורים ורשימת מקורות

"אמנות חיה ונושמת" היא גישה ייחודית להוראת אמנות חזותית, שמתמקדת במפגש של הסטודנטים עם אמנות מקור ומכוונת ליצירת קשר בלתי-אמצעי עם שפת האמנות, תוך יציאה לתערוכות מגוונות ברחבי העיר. הביקורים בתערוכות מלווים בשיחה ובחקר ומתייחסים למוצגים, לאוצרות ולהקשרים השונים, שמעלה כל תערוכה. בשיעור העוקב, הסטודנטים מתנסים בסדנת יצירה, אשר משתמשת בתערוכה כנקודת מוצא וכמקור השראה, לתהליך יצירה חדש. המיזוג בין לימוד עיוני והתנסות סדנאית מעמיק את המפגש עם אמנות המקור, מאפשר הרחבת הידע והפנמה של שפת האמנות, מעניק הזדמנות לביטוי אישי ומשמש דגם דידקטי מבחינת דרכי הוראה- למידה. גישה ייחודית זו מיושמת בקורס, שאני מלמדת בחוג לאמנויות במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. על הגישה כמו גם על תכנית הקורס ארחיב את הדיבור בהמשך.

היציאה לשלל תערוכות מגוונות, תלויות זמן ומקום, מקנה לתכנית אפיון דינאמי ואקלקטי בשונה ממהלך ליניארי המאפיין לימודי תולדות האמנות באמצעות מצגות. בכך מתקשרת התכנית לאופייה של התרבות והאמנות הפוסט מודרניסטית, בתוכה אנו מצויים.

דוד גורביץ כותב בספרו "פוסט מודרניזם,תרבות וספרות בסוף המאה ה- 20 " הפוסט מודרניזם הוא בעצם 'הלך נפש' (תהליך, רגישות תרבותית כוללת), סגנון אמנות ו'סגנון חיים'
שדוחה כל השקפה אסנציאלית אוניברסאלית והיררכית על אודות הפרקטיקות של התרבות, ומציג תפיסה רב- קולית, קרנבלית ופלורליסטית, שמבליטה את ההבדלים שבין זהויות, תרבויות ובני אדם". כלומר הפוסט מודרניזם פנה מן האמת האחת והרצף הסדיר של העניינים לעבר ריבוי אמצעים וקולות, שבירת ההיררכיות (בין נמוך לגבוה, בין פופולארי לאליטיסטי, בין קיטש לנשגב…) ואקלקטיות המתבטאת במקורות סגנוניים נרחבים, מצבורים של דימויים, טכניקות וחומרים. הריבוי הזה מזמן מורכבות וערפול מסוים אך גם שיקוף וחיבור לחיי היומיום ולעולמם של הסטודנטים הצעירים. גורביץ מתאר את השיטוט בתוך מרחבים של תרבות וצריכה במקביל, אתרים של תרבות פופולארית וגבוהה בו- זמנית, בהם "דין מוזיאון כדין קניון".

בין הסכנות הוא מונה שטחיות, מנייריזם, גימיקים, שעשועים טקסטואליים ריקים, טפיליות חסרת שורשים, אדישות מוסרית, ולעומת זאת מזהה יתרונות באפשרות של האמנות בת- זמננו לחלץ "קולות אחרים" ובכך לשמש סוכן של פתיחות ויצירתיות לקולות לא חתומים, בלתי קריאים, לא מיוצגים. בנקודה זו יש חשיבות למפגש של הסטודנטים עם הקולות השונים הבוקעים מהצפייה ביצירות האמנות הישראלית העכשווית. הקולות האלו יכולים להיות הד לעולמם שלהם או להוות חלון הצצה לעולמות אחרים של הסובבים אותם, ושל תלמידיהם לעתיד.