במאמר מוצגת משנתו החינוכית של מרדכי ארדון — אמן דגול ששימש בעבר מורה בבית המדרש למורים העברי, לימים המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. במאמר נפרסת גישתו החינוכית של ארדון על פי תחנות בחייו עד הגיעו ארצה בגיל 37. בכל ציון דרך ביוגרפי מוצגים אירועים מרכזיים, דמויות משפיעות והשקפות עולם שנמזגו כאבני יסוד לאישיותו ולדרכו כאמן וכמורה. על אודות יצירתו האמנותית, שנבנתה על תשתית זו, נכתב רבות; על חייו נכתב פחות, ועל ארדון כמורה נכתב מעט מאוד. בפועל, הקדיש ארדון שנים רבות להוראה והעמיד תלמידים רבים, אמנים ומורים לאמנות. המאמר מתמקד בפן של עשייתו בתחום ההוראה, בהשקפת עולמו ובמורשת שהנחיל לתלמידיו. כדי להגיע לחקר הדברים מעבר למצוי במקורות הכתובים, ערכתי סדרת ראיונות עם תלמידיו ומצאתי שאכן רוחו נצרבה בהווייתם. ארדון האמין בכוח היוצר שניתן לאדם כזכות וכחובה ואמר שגם אם יש ביכולתנו ליצור רק עולמות קטנים, עלינו ליצור! זה האות היחיד לדמיוננו לאלוהים2. תארנים: אמנות ישראלית, הוראת אמנות, באוהאוז, בית מדרש למורים

במפגש הראשון של שעור "דידקטיקה ואמוני הוראה באמנות" ביקשתי מהסטודנטים להגדיר מהי אמנות בעבורם בעזרת נייר בריסטול לבן, מספריים ונייר דבק.
ש' חרצה בנייר חריצים עמוקים, גלגלה, הדביקה ויצרה מעין מזרקה, שמגדירה את האמנות כפריצה מִמוקד אחד לכיוונים רבים. א' יצרה מפרצים וקיפלה את החלקים הגזורים פנימה והחוצה. בעבורה, האמנות היא תנועה פנימה והחוצה בתוך מסגרת וגבולות. נ' יצר עבודה מורכבת המדמה מבנה ארכיטקטוני שיש לו חלונות ודלתות, כניסות ויציאות, מובלעות וחריגות, שלדבריו מציגה את האמנות כמקום מורכב ומפולש לשם ביטוי זהות אישית מרובדת. כ' יצרה מבנה מעוגל ומסולסל, אסתטי והדוק, אשר על פי הגדרתה דימה את האמנות לבית אישי שהולך ונבנה, תוך תהליכים מתמשכים של בחירה וחיפוש ומתממש, כמשכן ייחודי לנפש. י' יצרה בתבליט דימוי של גוף אורגני במרכז, המוגן באמצעות מסגרת אוורירית, מעין לב רוטט, מקום של ביטוי ורגש, שיכול להיות נוכח בתוך המעטפת שמעניקה האמנות. ל' יצרה מסגרת של עולם פורח ובצדו שמש ספירלית שיכולה לשלוח זרוע מבפנים החוצה או לחזור ולהתכנס מן החוץ פנימה. נ' שמרה על מלבן הבריסטול הלבן: שדה לבן ולא נגוע, המאפשר ליוצר לנקוט פעולה בזמן ובכיוון שיבחר. בכך הגדירה את האמנות כמרחב פעולה זמין, מעין פוטנציאל גלום הממתין למימוש.
גם אני השתתפתי בתרגיל, שהיה חלק מתהליך ההיכרות שלנו. יצרתי שני אובייקטים קטנים: משקפת וסולם. המשקפת מייצגת את האמנות כאמצעי להתבוננות בעולם, מזמינה מבט ממוקד וחוקר שיכול לבודד תופעות, לראות את הסמוי או להביט למרחבים רחוקים וחדשים. הסולם הוא אמצעי לטיפוס ולעלייה מקרקע המציאות אל שמי היצירה. את הדימוי הזה שאבתי כנראה מעולם הסמלים של האמן מרדכי ארדון אשר ברבות מיצירותיו הציב סולמות המחברים בין אדמה לבין שמיים.

החל בשנת 1935 לימד מרדכי ארדון אמנות ב"בית המדרש למורים העברי", שלימים היה ל"המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין". באותה תקופה הוא לימד גם בבתי ספר יסודיים שונים וב"בצלאל". משנת 1940 ועד 1952 הוא ניהל את בית הספר לאמנות "בצלאל החדש". משנת 1952 ועד פרישתו לגמלאות בשנת 1963, היה יועץ לאמנות של משרד החינוך והתרבות וכיהן בתור מפקח על לימודי האמנות. יש לציין שכאשר מרדכי ארדון הגיע לארץ בשנת 1933 בגיל 37, הוא כבר היה אמן בשל, בוגר בית הספר לאמנות "הבאוהאוס" ובעל ניסיון בהוראה בבית הספר הגבוה לציור של איטן בגרמניה.
על מרדכי ארדון ועל יצירתו האמנותית רחבת ההיקף ועמוקת המבע, נכתב רבות. יצירותיו נמצאות באוספי מוזאונים ברחבי העולם ובארץ ובשנת 1936 קיבל את פרס ישראל. חלונות הוויטרז' שיצר בעשור האחרון לחייו פרוסים על פני קומה שלמה בספרייה הלאומית בגבעת רם, שם הוא יצק את שפת הסמלים והצבעים העשירה שלו לתוך "חזון ישעיהו" המקראי והתכתב עם "המגילות הגנוזות" השמורות בהיכל הספר, הנמצא כמטווחי קשת משם. כיום, אחרי עשרות שנים של ייצוג חסר במוזאונים המקומיים, מתבלטת ובוהקת בצבעיה ובתכניה היצירה "בשערי ירושלים", בכותל המזרח באולם תצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזאון ישראל המחודש. במאמר זה מוצג פן אחר של ארדון, שונה אך קשור בקשר טבורי ומרתק ליצירתו האמנותית והוא מתודת ההוראה של מרדכי ארדון, דרכי ההוראה שלו ותוכניהן, השקפת העולם שהנחתה אותו בהוראת האמנות בבית המדרש ובמקומות אחרים.
הוראת האמנות ל"פרחי ההוראה" מעוררת שאלות רבות ומזמנת שדה אפשרויות רחב: הקניית אוריינות אמנותית, יכולת התבוננות מושכלת ביצירות אמנות ופיתוח הלומדים כ"סוכני תרבות", דרך מרחב לביטוי אישי ויצירה עצמית ועד הקניית כלים להוראת הדיסציפלינה עצמה. משנת ארדון מוצגת על רקע קשת האפשרויות והגישות השונות להוראת האמנות. כדי להגיע לחקר הנושא נעזרתי בדברים שכתב מרדכי ארדון, בדברים שנכתבו על אודותיו, בתכנים הקשורים למקומות שבהם למד ועיצב את עולמו, ובראיונות שערכתי עם ארבעה מתלמידיו ועם אורה ארדון, כלתו.
במאמר מוצגת משנתו של ארדון, דרך תחנות במהלך חייו, שבהן ספג השפעות שהצטברו ונמזגו לתוך דרכו הבוגרת.